בשבח הבהייה

כולנו נצורים עכשיו על הבלטה הפרטית שלנו, אבל זאת לא סיבה להיגנב משעמום. ראיון עם ציירת, שאלופה בלהתבונן במשך חודשים על שטח מצומצם.


ציור על עץ: 61*61 ס״מ, בלטות שומשום של אוסנת יהלי-סרבגילי

כשהייתי ילדה בהיתי שעות ברצפת השומשום בשירותים. היה שם המון עניין. גיליתי פרצופים, חיות ומבנים, הרכבתי בדמיון רצפים של צורות והתענגתי על התפזורת האקראית של האגרגטים (ברור שלא ידעתי מה זה אז, פשוט נהניתי מהגוונים והצורות).


סיקרן אותי לראות אם למחרת אמצא שם שוב את אותן צורות, או שאולי אגלה אחרות.

היו ימים שהצורות הדומיננטיות, המדמות דבר מה אחר, מיד קפצו לעין, והיו ימים שצורה שזכרתי, ״אבדה לי״, ולקח לי כמה דקות ״למצוא״ אותה שוב, ולעיתים אף אבדה לעולם.


העיין כל הזמן שוטטה על הרצפה בנסיון למצוא תגליות חדשות. תמהתי איך זה שיש אזורים מעניינים יותר, ומעניינים פחות, הרי זה הכל צורות אקראיות בתפזורת? למה העיין שלי נמשכת לאזורים מסויימים, ולאזורים אחרים פחות?


מבחינה מתמטית היו שם כל כך הרבה אופציות לחיבורים שהדמיון יצר, שזה אחד ההסברים לאיך הבהייה הזאת, לא הפכה למשעממת במשך שנים רבות.


הרהרתי בבלטות האלה והחלטתי לראיין את הציירת אוסנת יהלי- סרבגילי, שיצרה לאחרונה ציורי בלטות היפר- ריאליסטיים.





-- הי אוסי. השעה אצלי 15:30 אחה״צ ואצלך כבר 21:30 בלילה. הילדים עדיין ערים?


-- בד״כ לא, אבל הם באמצע הפאזלים, אז לא רציתי לקלקל להם...

אני בדיוק הייתי עסוקה, בחצי השעה האחרונה, בהתכתבויות בפייסבוק של איך להכין חלה.


-- לא, אין כמוך.


-- הלחם במאפיות על ידינו נגמר אז צריך להכין. במשפחה לא בונים על האפייה שלי, אבל הגיע הזמן ללמוד לאפות.


-- ברור, אנחנו בזמן קורונה.


-- סליחה על הסיפורים האלה, אבל אני חייבת לפרוק. קמתי הבוקר ואמרתי לעצמי שאני לא מכינה להם יותר חביתה או ביצה קשה. אני עושה להם קוואקר עם פירות ודבש, מכינה בצלחות, מסדרת. זה יצא מה זה יפה, אבל הם הסתכלו עלי בפרצופים עצבניים.


-- טוב, מה את רוצה? הרגלת אותם בבישולים על הבוקר.


-- אני לא יכולה לראות כבר חביתה וסלט. די!


-- צודקת. חוץ מזה שנגמור את הקורונה עם קולסטרול בשמיים. שקלתי לקנות תרנגולות שישוטטו בגינה, ויטילו ביצים. אם תהייה מצוקה, נשים אותן על הגריל, ואם נגיע עד החורף הבא עם הסיפור הזה, נעשה מהנוצות שמיכה.


-- אני גדלתי בבית שהיו תרנגולות בחצר.


-- די, איזה כייף. תשמעי, רק חסר שהן תספקנה לנו חלב והן הסופר-פוד המושלם.


-- יא, איזו נוסטלגיה עשית לי עכשיו. היה לנו את השוחט של הישוב. זמנים אחרים. לא זוכרת שנפרדתי אי -פעם מהתרנגולות.


-- מה זה תמי? מה אלה כל המסגרות שתלויות מאחוריך?


-- אלה איורים של אדריכל איטלקי (פדריקו בבינה) שעושה איורים של מבנים בהשראת אמנים.


-- פשששש... תקשיבי, אם תלית את כל זה, את כבר יכולה להיות אוצרת.


-- אמממממממממ....


-- תראי, אוצרות זה טקסט על אמנות, וידע באמנות, הסטוריה, עיצוב, כשרון עריכה ואובססיה לאמנות כמובן.


-- זה הרבה דברים. זאת גם הבנה אדריכלית של איך חווים אמנות תוך תנועה בחלל. זאת ראיה שונה של אמנות מאשר לראות אותה בסטודיו של האמן, או בספר או דרך מסך. צריך לדמיין מה קורה כשנעים בין העבודות, מה ההקשרים העולים מתוך העבודות.

המוזיאונים שהכי מרגשים אותי הם אלה שיש בהם עבודת אוצרות רב -קומתית. כשאת קולטת שבין הקומות או בין החללים, יש משהו שמהדהד עבודה אחרת מקומה אחרת, מתערוכה אחרת, זאת הצלחה אוצרותית בעיני. שמתי לב לזה שדוקא במוזיאונים, הלא הכי גדולים והכי מפורסמים, יש עבודת אוצרות מעולה. לא שכחו את הבייסיק. המוזיאונים שעדיין עסוקים במהות ולא בלהיות מגניבים. כשהייתי לאחרונה במוזיאון בניו-אורלינס ראיתי את זה, ובכל ביקור שלי במוזיאון של ברוקלין אני חווה את זה.


-- יכול להיות שזה משהו אסוציאטיבי שאת עושה, אבל בטח שעבודות שתלויות נכון, זה לא כמו סתם לתלות ציורים.


-- זה כמו עריכת טקסט. עבודת אוצרות יכולה להרים או להפיל תערוכה.


אז איך את מתמודדת עם הקורונה?


-- זה שילוב של כייף ומזעזע יחד.


-- נכון. את מגלה שיש המון עניין שכבר קיים בפנים. בתוך הבית. וגם הידיעה שאת לא מחמיצה שום דבר בחוץ מאוד מרגיעה.


-- באמת היום כשחתכתי את הסלט, חשבתי לעצמי איזה כייף לנו ביחד, כל המשפחה. אנחנו נהנים, כמו באיזו חגיגה. יש משהו בקירבה הזאת. שהוא ממש כייף. אל תביני לא נכון, אני אשמח ללכת גם קצת לסטודיו, אבל במחשבות שלי, ביטלתי את הסטודיו. זה מרגיש לי כמו משהו שלא קיים עכשיו בכלל פיזית בעיר (תל-אביב), איזה משהו רחוק. מידי פעם אני שולחת הודעה להירשפלד ולינאי (השותפים לסטודיו), הם מדברים איתי.

בשבוע שעבר, כשעוד אפשר היה לצאת, לקחתי את הילדים לסטודיו, שיהייה להם עוד חלל ליצור בו.

אני בדיוק סיימתי לעבוד על תערוכה. גם ככה, בכל פעם שאני מסיימת תערוכה, אני לוקחת לעצמי שבוע חופש, אז ארזתי הכל ואמרתי לעצמי ״איזה כייף, שיש לי שבוע חופש״. אז השבוע הזה עבר, ויש עבודה חדשה שאני עובדת עליה, אבל אני לא פנויה לזה כרגע כמובן.






בואי נדבר על הבלטות.


-- בואי.


-- יש שם המון יזע ועמל, אבל זה לא ניכר. הן נראות נטולות מאמץ. הן לגמרי נראות הדבר עצמו.

חשבתי שאולי כמו המצב הזה שאנחנו מצויות בו עכשיו,של הצטמצמות לחללים קטנים ומוגבלים, כך הבלטות האלה, הן מצומצמות וקטנות, אבל מלאות עניין.


-- אני תמיד רציתי לעשות את הבלטות האלה, אבל לא הייתה לי סיבה לעשות אותן. תמיד חשבתי על עבודות גדולות יותר. רון ברטוש (אוצר אמנות) אמר לי שצריך לעשות משהו לתערוכה קבוצתית, אולי משהו לרצפה.

אני מתעלפת מהעבודות של ציבי גבע למשל. את מכירה את עבודת התריסים שלו? אני מתעלפת מהעבודה הזאת, ויש לו גם ציורי בלטות. ברגע שאת מקנאה במשהו ואומרת לעצמך ״זה היה צריך להיות שלי״, זה סימן שזה טוב. אמרתי לעצמי ״גם לי יש בלטות״, והתאים לי לצייר אותן.

הבלטות האלה הן בעצם הבסיס לכל העבודות שלי. את כל העבודות שלי העוסקות בבית, בטעם רע, במה נחשב גבוה ומה נחשב נמוך, התחלתי בעצם מהבלטות האלה.


ציור על עץ, בלטה 30*30 ס״מ, של אוסנת יהלי-סרבגילי

-- עשית אותן עבור התערוכה ״שפת הבית״ בגלריה ביתא, שרון ברטוש אצר.


-- כן. ברטוש פנה אלי ואמר שאעשה משהו מהיר. העבודות הגדולות שלי לוקחות כמה חודשים, ומאוד התאים לי לעשות עבודות מהירות יותר.עשיתי עבודה של 4 בלטות של 30x30 ס״מ, שהנחתי יחד על אריח פורצלן אחד של 61x61 ס״מ על רצפת הגלריה.


-- בעבודות האלה אין לך עבודת פוטושופ מקדימה, כמו בעבודות הגדולות שלך, שאת קודם כל מיצרת על המחשב את מה שתציירי, נכון?


-- נכון. כאן אני ממש לוקחת את הבלטה ומעתיקה אותה. באופן הכי יבש, אני מעתיקה את הדבר עצמו, אבל זה יוצא ציור. בסופו של דבר מדובר בכתמים, וקומפוזיציה. אני מוסיפה ומשנה מעט לפי צורך, שאני מרגישה שנובע מתוך הציור. למשל אם יש בין הצורות הקטנות רווח שמפריע לי, אני מוסיפה עוד צורה ביניהם. הצורות הן כמו יצורים קטנים, שאני משחקת איתם ובונה אותם, וכמה שהעבודה הזאת טכנית, היא מעולה לזמן הזה. יש בה המון הומור. אני חוזרת לילדות, והמחשבות רצות, והכתמים האלה מנהלים דיאלוג שלם. עכשיו למשל הן נראות לי עדינות מידי, מנומסות מידי ואני רוצה שהן יהיו יותר מיוחדות.


צילום מתערוכת ״שפת הבית״, גלריה ביתא. אוצר: רון ברטוש

-- רגע, אני רוצה להבין, כלומר שאם יש לך 20 ציורי בלטות, זה אומר שהיו לך 20 בלטות בעולם האמיתי שהעתקת אותן?


-- לא, לא. אני מעתיקה תמיד את אותה בלטה.

אמרתי לירון שילך להביא לי עוד בלטות מהבית של ההורים שלי. הוא לא מוכן, אז אני משתמשת במה שיש. זה עניין טכני. אבל כל ציור שאני מציירת יוצא שונה. אם אעמיד את כל הציורים יחד, אף אחד לא יהייה דומה לשני. או שזה כשלון שלי כמעתיקה, או שזה כי אני יצירתית. מצד אחד אני מאוד נאמנה להעתקה, ומצד שני אני מתחילה להתפרע בראש.


-- קצת כמו שמציירים את אותו דיוקן שוב ושוב, וזה אף פעם לא יוצא אותו דבר.


-- את יודעת שאני לא מסוגלת לצייר פנים? זה רועש לי מידי. אני לא מסוגלת להכיל את זה. עד שאני רואה פורטרט שמעניין אותי, אני אומרת: וואללה, איזו הצלחה. היום למשל ראיתי ציור פורטרט מעניין, אבל פנים זה דבר כל כך מלא ברעש, שזה מוציא אותי מריכוז.

את הבלטות אני משתיקה ומשקיטה. אני גורמת לציור להיות בלטה, אבל בתוך התחום של האמנות. בסופו של דבר אני עושה בלטה, כי אני חושבת שזה דבר מעניין. זאת בחירה של מה לצייר, ואני מציירת את מה שאני אוהבת ומסקרן אותי.


הציור בהתהוות, אוסנת יהלי-סרבגילי

-- מה הריצוף הכי גדול שעשית?


-- בשנה השנייה שלי בבצלאל הייתי צריכה לעשות עבודת רצפה, ולהורים שלי היו מלא בלטות מבנייה שהם עשו בבית שלהם, אז לקחתי משאית ועובדים והבאתי 70 אחוז מהבלטות שהיו שם לבצלאל וריצפתי את כל הגלריה, וזאת היתה העבודה. מה שקסם לי זה שמצד אחד, מי שלא מודע לחלל, לא ידע שעשיתי שם משהו, ומצד שני, מי שמכיר חלל גלריה, יודע שזאת לא הריצפה הרגילה שבדך- כלל מוצאים בגלריות. זאת רצפה שנמצאת בבתים, אבל לא חשבתי על הדברים כשעשיתי אותם. פשוט פעלתי מתוך אינטואיציה והתלהבות.

יצרתי איזושהי מוטציה בחלל, אבל בעצם המוטציה הזאת היא אני. אני מהישוב, מקרית עקרון, שבאה לבצלאל ולומדת באקדמיה של אמנות- ניסיתי לחבר בין שני המקומות. ברצפה יש ילדות ובית ואסתטיקה מסוימת, וחיברתי את זה עם המקום האקדמי, שיש לו תכתיבים איך להיות: איך אמורה להיות גלריה, מה נחשב אמנות, מה נחשב גבוה. עשיתי שם מוטציה של אוסנת.

באתי בלי שום רקע לעולם האמנות, והייתי מבועתת ונרגשת בו זמנית. גם הייתי חופשיה פתאום, יצאתי מהבית לבצלאל, וגם ניסיתי להביא את הבית למוסד האקדמי הזה.


-- כמה בלטות יש לך במלאי עכשיו?


-- כרגע יש לי 3 בלטות, כל אחת בגודל 30X30 ס״מ. הבאתי אותן הביתה כדי לשמור על השפיות, ואחת כבר נמכרה. אני עושה אותן ממש לשם מכירה.


את יכולה לספר עוד קצת על תהליך הציור/יצור?


-- בואי נתחיל מזה שאני בעצם עושה את אותן פעולות כמו כשמכינים את הבלטה האמיתית. לוקחים כל מיני אבנים ומערבבים עם מלט וחותכים, וכך נוצרות הצורות האלה, שהן בעצם אבנים חתוכות. אני מדמה את הפעולה הזאת. אני שמה מסקינגטייפ מסביב למסגרת העץ, שתהייה לי כמו תבנית כזאת, שלתוכה אני שופכת את צבע הרקע. קודם כל, אני מחליטה על הגוון הכללי של הבלטה, למשל, אני קובעת שצבע הבלטה לבן- צהבהב-קרמי, ואז אני שופכת צבע לתוך התבנית הזאת שהכנתי ומחכה שיתייבש.

כשהייתי ילדה, הייתי עושה עם אבא שלי יציקות בטון. אני יודעת לערבב בטון, להכין תבניות, לשים רשתות ולהשקות. אם את צריכה שאכין לך יציקת בטון, אני יכולה.


-- גדול. אני אשמח...


-- אני מכסה את כל המשטח במסקינגטייפ, רושמת את הצורות, כלומר מעתיקה את הצורות שעל הבלטה המקורית ובעזרת סכין חיתוך חותכת החוצה את הצורות, ויש לי חתיכות קטנות (שהן האגרגטים). אחרי זה, אני מתיזה צבע גירי לתוך השבלונה הזאת שיצרתי, כדי שיצאו שכבות. לצורות שנוצרות יש מעט גובה, אז אני משייפת אותן וזה יוצא בדיוק כמו האבן.


מתוך תהליך העבודה, יצירת השבלונה באמצעות מסקינגטייפ. אוסנת יהלי-סרבגילי

לאחר מכן אני לוקחת צבעי שמן, ונכנסת עם הגוונים, מעמיקה את הצבע, והופכת את הצורות

לעמוקות יותר ורבות גוונים ותתי- גוונים. אחרי שזה מתייבש, אני משייפת, כדי שיראה כמו משהו חתוך ולא כמו צבע שהנחתי. כמו חומר, שהוא שטוח ונקי.

לבסוף אני עולה עם צבע על כל האריח. גלזורת שמן שקופה שנותנת לזה את הפיניש. כמו פוליש, ומה שאני ממש אוהבת זה, שבצדדים ניתן לראות את הצבע שנשפך.


-- כמה זמן לוקח לך לעשות אריח?


-- תלוי במזג האויר, מכיון שצריך לחכות, שיתיבש בין השכבות. בגדול זה לוקח כחודש או חודש וחצי. אני יכולה לעשות פעולה של עשר דקות, ואז צריכה לחכות שבוע עד שיתיבש.


-- את יכולה לעבוד על כמה אריחים במקביל?


-- ברמה הטכנית זה אפשרי, אבל אני לא יעילה במובן הזה. אני יכולה ליצר אותן בסידרה, אבל זה לא כייף לעשות ככה. זה מחרפן. זאת עבודה מאוד סיזיפית. אז אני עובדת מול החדשות, או שאני יושבת בשיחה עם יונתן (הירשפלד) על כוס קפה.


-- כמו סריגה מול הטלויזיה?


-- כן, רק שזה ממש קשה. היד מתעייפת וזה מחרפן. כשעבדתי על ארבע בלטות במקביל, התחרפנתי מזה. עכשיו, שאני עושה אחת אחת, זה עוד נסבל. בכל מקרה, לא היה לי ציור שלא התחרפנתי ממנו.


-- קרעת אותי. היית אומרת שיש אלמנט מדיטטיבי בעבודות שלך? יש איזה רצף וחזרתיות בעבודות שלך? את יודעת מראש מה התהליך ויכולה לשחרר?


-- ממש לא. אני הייתי צריכה להמציא את התהליך, להיות דרוכה כל הזמן, ובכל פעם למצוא פתרונות ציוריים. אני לא שלווה בתוך התהליך הזה בכלל. אני כל הזמן בבעתה. בחרדה שזה לא יצא ומופתעת כשמצליח לי. בכלל אני בבעתה.


-- כלומר ההפך מנירוונה?


-- תראי, זה תמיד להמציא, ותמיד זה לא נראה טוב, ותמיד אני צריכה להזכר מה עשיתי בפעם הקודמת, אני מאוד אינגייג׳ד. אני גם אומרת לתלמידים שלי (לציור), שאני אף פעם לא יודעת מראש, מה יהייה הפתרון לאתגרים ציוריים.



-- בואי נחזור שוב למציאות של הקורונה. איזה הרהורים יש לך במצב ההרמטי הזה?


-- העובדה שסיימתי תערוכה לפני שנכנסנו להסגר נתן לי איזה שקט.

עם השנים למדתי שיש משהו בואקום הזה עושה לי טוב. פעם הייתי נבהלת מ״ריק״, ושאם לא אהייה עסוקה בעשייה כל הזמן בחוץ בעולם, אני לא אהייה אמנית, או שישכחו ממני.

עכשיו דוקא הניתוק עושה לי טוב. אני חושבת שמצאתי לעצמי את הנוסחה המצוינת. סיימתי את התערוכה הקודמת, ועכשיו אני עובדת על משהו שהוא טכני, שהוא פרנסה.


-- את מתכוונת לעבודות בגרפיקה? (אוסי קיבלה הכשרה בתיכון כמעצבת גרפית)


-- לא, אני גרפיקאית של שנות ה-80. אני עוד בפרינט, ואף אחד לא מבין מה אני רוצה ממנו.

אני מוכרת את ציורי הבלטות. זה נותן לי את השקט, שאני עושה משהו מועיל. מייצרת פרנסה.

אני יכולה להגיד לך, שבכל יום שאני הולכת לסטודיו, יש לי רגשות אשם מול המשפחה. איזו פרזיטית אני, ואיך אני לא עוזרת בפרנסה, ואיך אני מרשה לעצמי לעשות אמנות, איזו פריבילגיה ובלה, בלה, בלה. אז דוקא עכשיו, שאני כאילו לא יכולה לעשות שום דבר, מצאתי משהו שאני יכולה ליצר.

אני כל הזמן בהיסטריה. מצד אחד, אני תמיד מתבאסת שבשעה 15:00, אני צריכה להניח את המכחול ולרוץ לאסוף את הילדים, ומצד שני, אני ביסורים שאני לא מספיקה הכל, לאסוף את הילדים, או עוד דברים שקשורים לבית ולמשפחה. אני גם אחת, שלא נהנתה אף פעם מחופשת לידה. הרגשתי שאני לא עושה מספיק, ומה פתאום לשבת בבית כל היום.

אבל הפעם, בגלל שזה המצב בכל העולם, ויש פה איזשהו ואקום, יש בזה משהו שמרגיע אותי. נחמד לי פה, ואני ממש נהנית מהמשפחה. יש לזה יתרון גדול להיות עם הילדים.


-- נכון, אין מגנטים בחוץ. את לא מחמיצה כלום בחוץ.


-- תראי אם לא היו הילדים, הייתי הולכת לסטודיו לעבוד, אבל אני לא שם. אני שמחה על המצב שנכפה עלי. הפעם אני שקטה, אבל יכול להיות שבעוד חודש אני אדבר אחרת.


-- העולם כולו מתכנס עכשיו לאותו חלל: העבודה, והמשפחה, ובן הזוג, והאוכל, והכביסה, והציור והמחשבות, הכל נמצא מרוכז יחד באותו מקום, אז באורח מוזר במקום פיצול נוצרת אחדות, ויש בזה משהו שעובד טוב לדעתי.

אני מרגישה שהילדים רואים מה אנחנו עושים, ואנחנו רואים במה הם מתעסקים, ומה מעניין אותם, וכולנו הרבה יותר שותפים בחיים האחד של השני. יש בזה משהו טבעי יותר מזה, שכל אחד נעלם לו רוב היום לעיסוקיו.


-- את צודקת. אני החמאתי לעצמי אתמול על כמה נעים, מה שיצרתי פה ואני ממש גאה בזה.


-- נכון. גם חברים אחרים שלי מדווחים על זה, שנעים אצלם בהסגר.


-- אבל זה ממש לא ככה אצל כולם.


-- העולם נחלק לשניים: כאלה שממש סובלים מהמצב וכאלה שמבינים, שיש פה גם תענוג.


-- תענוג ובעתה. אני חושבת שתוך כדי כל העניין הזה בסופו של דבר אני גם בהלם.


-- בטח. חייב להיות גם וגם. זה מבט כפול וחוויה כפולה. שום דבר לא חד- מימדי.

תודה אוסי. היה לי כל-כך מעניין לשוחח איתך ולשמוע את המחשבות היפות שלך. אפילו זכיתי לראות אותך בזום. זה היה הדייט הכי רגוע שלנו. תמיד כשאנחנו נפגשות, יש עוד מליון לחצים ודברים להספיק, ומגנטים ומחשבות מכל הכיוונים וצריך לרוץ למפגש הבא...

402 צפיות

דברו איתי, ושיהייה בשמחות. 

© 2020 by Tami Ben Shahar