פגישה עיוורת עם ספר

מה עדיף? להתענג על הפוטנציאל, על הדמיון, ועל חוויה מופשטת, או לספק את הסקרנות, להוריד את העטיפה ולהניח לאוביקט להיות הדבר הקונקרטי שהוא אמור להיות בעולם? ספר.

הספר העטוף הזה נראה לי הכי מתאים להיות הראשון בקטגורית ״להסתכל בקנקן״ שתעסוק בעטיפות של ספרים, בצורה ולא בהכרח בתוכן.


כשניתקלתי בספרים העטופים בחנות, חשבתי שזה רעיון נחמד, ולא יותר מזה. דמיינתי לעצמי כל מיני תאריכים וסיטואציות, שיתאימו לטקס פתיחת ה״הפתעה״, אבל עברו כמעט שנתיים ועדיין לא פתחתי.


הרמזים הכתובים על העטיפה, לגבי הספר המסתתר מאחוריה, גרמו לי לבחור בו, ולא באחרים:


רשמים טרגיים- קומיים

  • אוסף רשימות ווידויים ממצבים שונים.

  • סיפור אהבה, ביקורת תרבות, מבט קומי על תרבות הצריכה והתעלמות מנורמות חברתיות.

  • הומור נפיץ פוגש סוריאליזם שנון.

  • לגמרי לא מציאותי וגרוטסקי.


עכשיו תקשיבו. אני מתה לפתוח אותו. פוטנציאלית יש כאן מלא דברים שאני אוהבת. רשימות- צ׳ק. אהבה- צ׳ק. ביקורת תרבות- דאבל צ׳ק. התעלמות מנורמות- יאאא בבה, הומור, סוריאליזם- יאללה, תפתחי כבר...



הספר שנשאר עטוף כבר שנתיים

הסיטואציה הזאת גורמת לי להרהר בפוטנציאל האינסופי של המצב העטוף הזה. הוא מיצר איפוק שיש בו התענגות, ומגביר עוד יותר את הסקרנות. הוא מאפשר להמציא ולדמיין אינספור רשימות. אני אפילו לא יודעת מה מקור הספר, מה השפה בה הוא נכתב, או מי כתב אותו , ובסופו של דבר, אם הוא נשאר עטוף ככה, התוכן שלו הוא ההרהורים שלי.


סיקרן אותי לדעת מי עטף וכתב בטוש את הז׳אנר ואת הרמזים מבחוץ. איך רעיון כל כך אמנותי, מצא את מקומו ברשת ספרים ענקית ומסחרית כמו בארנס אנד נובל. ואולי זה בכלל לא מעשה כזה חתרני, אלא עוד גימיק שיווקי? הרעיון העומד מאחורי זה, הוא הנסיון להגדיל את טווח החשיפה של מה שאנו קוראים, ובמקום שנקנה ספר בגלל העטיפה המפתה שלו, או בגלל שהוא נכתב על-ידי הסופרת אהובה עלינו, או בסגנון האהוב עלינו, ניקח הימור וננסה דברים אחרים.


רשת חנויות ספרים באוסטרליה בשם Elizabeth's Bookstore מעידה על עצמה כראשונה לעטוף ספרים בעטיפה החומה, במטרה לגרום ללקוחותיה ״לא לשפוט ספרים על פי עטיפותיהם״ (המקבילה האנגלית ל״אל תסתכל בקנקן״- Don't judge a book by it's cover ) .


טרנד הספרים העטופים הלך וצבר תאוצה, והספרים העטופים החלו צצים בכל מיני חנויות ספרים וספריות ברחבי העולם, ואפילו במקום רציני כזה, כמו הספריה המשפטית של אוניברסיטת הארוורד, יש עגלה ועליה ספרים עטופים.


הטרנד התפתח לאתר מסחרי Blind Date with a Book, ממנו ניתן להזמין את הספרים, בעטיפה החומה. אמנם הכיתוב על העטיפה כבר אינו בכתב- יד, וניכר כי מדובר באופרציה מסחרית יותר, אבל אנשים מעידים על עצמם כלקוחות חוזרים של האתר. יש בזה משהו כייפי, כמו ביצת קינדר, שתמיד מסקרן לראות מה היא ההפתעה המסתתרת בתוכה.


כל זמן שאני לא פותחת את הספר העטוף שלי, זה הופך אותו להיות משהו שונה מספר. הוא מתנה או הפתעה, במצב המוחלט שלה. אין לפני או אחרי. אולי הוא כל- כך מלא בפוטנציאל, שאי אפשר בכלל להמשיך לחשוב עליו כאוביקט, אלא כמושג בלבד? הוא היה נקודת מוצא קונקרטית בעולם- ספר, ועכשיו הוא אידאה.


זה גורם לי להרהר גם במושג- אמון. אנחנו קונים משהו עטוף, וסומכים על זה שלא מדובר ב״חתול בשק״, במובן הזה שלא עבדו עלינו ושמו בפנים משהו אחר שאינו ספר, וגם לא מפחדים להתאכזב, משום שאולי קנינו משהו שבכלל לא מתאים לנו, או אם קנינו אותו כמתנה למישהו, אולי זה ממש לא בכיוון של מה שהוא אוהב?


בליינד-דייט עם אדם עטוף


עכשיו בואו נדבר על זה מכיוון אחר לגמרי, עולם הפגישות העיוורות האנושי. נדמה שהעולם נחלק לשניים בעניין הזה, כאלה שמתעבים בליינד-דייטס וכאלה שבסבבה שלהם לנסות, כי מה כבר יכול להיות? אם מוצלח, נפגשים שוב, אם זוועה, חותכים וממשיכים הלאה.


כמובן שבפגישה עיוורת אנושית, המצב מורכב יותר, מאשר במפגש עם ספר עטוף. אנו נזהרים מלפגוע ומפחדים להפגע. 7 שניות הן כל מה שנדרש ליצירת רושם ראשוני, ואם מגיע אדם שונה לחלוטין ממה שדמיינו או קיווינו לו, או שיש בו/בה משהו, שנורא מושך או נורא דוחה אותנו, אנחנו ממהרים לחרוץ את גורל הפגישה, שלא לומר גורלה של האהבה הפוטנציאלית.


אבל תארו לעצמכם שהיינו מגיעים לפגישות האלה עטופים בנייר חום, עליו כתובים מאפייני האישיות שלנו, תאורים ורמזים המעידים על מי שאנחנו, ומה התחביבים שלנו (כמו פרופילים באתרי היכרויות, רק בלי תמונה, ומאוד במרומז ומתומצת).


חברה שלי, מירי, אומרת, שכשאנשים נפגשים לראשונה, ויש רצון לחיבור זוגי, עדיף שכל אחד יתאר את הפסיכוזות שלו, ויחשוף את הצדדים האפלים, שבאישיות שלו. הרי ברור, שקל להתאהב בתכונות הנהדרות והכובשות, אבל בסיס לחיבור טוב, הוא היכולת לנהל קשר רציף עם הפגמים והשריטות.



גימיק מסחרי או פעולה אמנותית? בחנות בארנס אנד נובל, שבניוניון סקוור במנהטן.

.

לסיכום, אני אומרת ככה:

- אם למישהו יש רעיונות איזה ספר מתחבא בפנים, אשמח שתשתפו בתגובות ספרים שיכולים להתאים לז׳אנר.

-אם אתם כבר יצאתם לפגישה עיוורת עם ספר, שתפו בחוויה.

- אם זה עורר בכם אסוציאציות לעוד דברים, בכלל שתפו חופשי.


דברו איתי, ושיהייה בשמחות. 

© 2020 by Tami Ben Shahar